<h1>סמ"ג לאוין סימנים ע'—ע"ה</h1>
<h2>דף ח.</h2>
אמר בפרק קמא דביצה דאפילו בדק בקינו של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה בצים ולמחר קודם עלות השחר השכים ומצא בה בצים מותרות אם יש זכר עד ששים בתים, דכל שתשמישו ביום נולד ביום ואם כן ודאי יצתה מאתמול רובה וחזרה, לכך אומר רבי יוחנן שמותר לאוכלה ביום טוב, אבל אם אין זכר וספנא מארעא פעמים יולדת בלילה ולא נתירנה מספק מטעם שאמרנו שמא יצתה רובה, שזהו דבר שאינו מצוי, אבל אם לא בדק מותרות כי שמא מאתמול נולדו שכן רוב תרנגול[ו]ת יולד[ו]ת ביום.
<h2>דף כד:</h2>
מסקינן בבכורות פרק הלוקח בהמה, שהשוחט בהמה ביום טוב מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין [בידו בלבד] ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר אבל בעוף לא ימרוט מפני שזהו דרכו [בחול] ונמצא תולש ביום טוב (רמב"ם יו"ט פ"ג הל' ג' ע"ש).
<h2>דף כז.</h2>
הלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה, היתה העיסה טמאה או שנטמאה החלה לא יאפה את החלה שאין אופין ומבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש תשרף ועשיית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (רמב"ם יו"ט פ"ג הל' ח'), בפרק אלו עוברין (פסחים מ"ו ב') מפרש, כיצד יעשה בה יניחנה עד הערב וישרוף אותה, היה יום טוב של פסח שאם יניחנה תחמיץ, פסק(ינן) [רבי] שם (מ"ח א') הלכה כר' אליעזר שאומר לא תקרא לה שם עד שתאפה [והלכה כרבי מחביריו, הילכך] (ו)לא יפריש את החלה בצק אלא יאפה כל העיסה טמאה ואחר כן יפריש את החלה לחם (ע"פ רמב"ם שם הל' ט'). ואומר שם רבינו יעקב (פסחים מ"ו א' תד"ה תטיל) שאם אירע שקרא לה שם הכל מודים שיעשה כבן בתירא שאומר שם שתטיל העיסה במים צוננין שלא תחמיץ. ורבינו יעקב ורבינו יצחק (שם תד"ה עד) מפרשים כי בכל ימים טובים קורא שם חלה בחלה דידן שהיא חלת חוצה לארץ ואופה אחר כך, דאמר שמואל במסכת בכורות (כ"ז א') אין תרומת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו הילכך אפייה לצורך היא אם עיש בעיר כהן קטן שלא ראה קרי, או אפילו [כהן] גדול שטבל לקריו או לבטלה ברוב חולין ואוכלה אף בימי טומאתו (פסחים שם תד"ה עד) (ומותר לטלטל אף לזר), ובמקום שאין שם כהן בעיר אופה תחילה וקורא שם, ומותר לטלטלה כמו שמטלטלים את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים (שבת קכ"ו ב') אפי' לאדם שאין לו עורבים כיון שהלוף ראוי לאדם אחר שיש לו עורבים, וכמו זר שמותר לטלטל תרומה טהורה כדאיתא בפרק מפנין (שבת קכ"ז ב') ומסתמא בכל מקום אפילו אין שם כהן (ע"פ סה"ת סי' פ"ד). וכן בלא זה כיון דמותר לטלטלה בשעת קריאת השם מותר לטלטלה אחר כך קודם שיניחנה לארץ כמו צריך למקומו דשרי בפרק (כל הכלים) [כירה] (שבת מ"ג א') למאן דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל (ע"פ סימני סה"ת שם).
<h2>דף לד:</h2>
בפרק אין דורשין [חגיגה י"ח ע"א] דריש כל מלאכת עבודה לא תעשו (ויקרא כ"ג ח') לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה, תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת (דברים ט"ז ח') מה שביעי עצור אף ששי עצור אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה תלמוד לומר השביעי, שביעי עצור בכל מלאכה ולא ששי הא לא מסרו הכתוב אלא לחכמים להודיע איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת, והתירו כל דבר האבד, עוד מביא בהלכות גדולות (דף מ"א א') ההיא דאמרינן במגילה (כ"ב ב') ימים שאין בהן ביטול מלאכה לעם כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קורין ארבעה, מהכא משמע שאין איסור מלאכה בחול המועד מן התורה כמו בראשי חדשים (חגיגה י"ח א' תד"ה חולו ע"ש), ואיסור מלאכה לנשים בראשי חדשים ואיסור מלאכה לאנשים בחול המועד הכל מדברי סופרים כאשר יתבאר, אומר רבינו יעקב (שם ע"ש) דכל המקראות שמביאין התנאים בפרק אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא, דאי מדאורייתא לא היו חכמים מקילין לחלק מלבם בין דבר האבד לשאינו אבד, דבדאורייתא אין שייך לחלק, ואף על גב דאמרינן התם לא מסרו הכתוב אלא לחכמים, מכל מקום אי אפשר שהיו חכמים מקילין כל כך אי הוה איסור דאורייתא, וכן משמע בתחלת מועד קטן (ב' א'), ובסוף פרק מי שהפך (מו"ק י"ג א') דקאמר מועד משום טירחא הוא ולא טירחא הוא, פירוש כשטורח נראה מבזה את המועדות, והא דאמרינן בתחלת מי שהפך (מו"ק י"א ב') אבל איסור מלאכה מדרבנן חולו של מועד איסור מלאכה דאורייתא, היינו ד[מ]סמכינן לה אקראי דאורייתא אבל אסמכתא דאבל (עמוס ח' י') והפכתי חגיכם לאבל דברי קבלה הם.
ואסור לאדם לאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניח[ם] כדי לעשותן במועד מפני שהוא פנוי, וכל המכוין מלאכתו והניחה במועד (ועשאן) [ועשאה] במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם כיון מלאכתו ומת אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין ממנו ואין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד (רמב"ם יו"ט פ"ז הל' ד' ע"ש).
